דברים שכתב אלי, חבר של עודד לשירות, במלאת 13 שנים לנפלו. ינואר 2018.
חבר יקר
איך נפער חור שחור?
ב 18 בינואר 2005 נפער חור שחור,
קיבלתי טלפון מחבר ששאל אם שמעתי על האירוע בעזה,
שאלתי על מה מדובר והוא סיפר על רכז שנהרג, והוסיף שמדובר בבן קורס שלי.
שניה של שקט – ואז – השם – עודד שרון.
בשניה שאחרי אני זוכר את הצעקה – צעקה שקטה, שמפלחת את הלב כמו סכין עמוקה שננעצת.
מהדהדת בין האזניים דרך עמוד השדרה ועד לבהונות ברגליים.
נראה היה לי שאני מכיר את הצעקה הזו – שניה נוספת ואני מרגיש –
זו אותה צעקה שצעקה אמי לפני 44 שנים,
אותה צעקה שאז שמעתי בהיותי ברחמה, מהדהדת בי שוב...
אוקטובר 2002, אנחנו חולקים שנה וחצי של שותפות באותו הקורס,
שעות של למידה ביחד, שעות לא פורמליות, מהחומר בהם נבנית חברות,
בזמן הזה הכרתי את עודד האמיתי –
ההומור (כן גם השחור) שליווה אותך בכל צעד שעשית,
היכולת להגיד כל מה שאתה חושב לכולם,
החיוך הכובש – שיש רק לאנשים מיוחדים כמוך,
והכי חשוב – היית איש של אנשים –
ככל שחלף הזמן, גם המשפחות התחברו, ועל המרחק בינינו גישרנו בשיחות בוקר בדרך לעבודה...
עד שנעלמת...
איך ממלאים חור שחור?
ינואר 2018, אנחנו במפגש מחלקתי לאחר הסיור שעשו ליובל, ירדן ודניאל.
כשהם ישבו שם, חשתי את עצמי במקומם, כן, גם אני הייתי כזה,
סקרנותם לדעת הכל, איך קרה, מה קרה, ובעיקר צמאים לשמוע כמה שיותר עליך.
הראיתי להם קצת תמונות שצילמתי בימינו באולפן, חתיכים ויפים אבל כבר אז בלי שיער.
שוחחנו קצת על מה הם עושים היום והתמלאתי גאווה,
יובל שסיימה את הצבא כמש"קית ת"ש כבר מתכננת את לימודי הסוציולוגיה,
ירדן משרתת כמ"כית של טירונים,
ודניאל – הוא מתכנן ללמוד במגמה ערבית, שאטר זי אבוו (כמו שאומרים אצלנו).
אין לי ספק, שכך ראוי למלא את החור השחור שהותרת,
המשפחה האדירה שידעה לקום מהשכול, לבנות, להאמין, לרצות ולהוכיח...
אין מילים שיכולות לספק נחמה, והשנים שעוברות לא מקלות על מי שנשאר מאחור,
אבל כמי שהכיר אותך, אני בטוח שאיפה שלא תהיה גם אתה גאה,
וזו ההוכחה הניצחת לכל מי שקם עלינו לכלותינו.
שלך בחברות וגעגוע,
אלי
