דברים שכתבה דפנה, אחותו של עודד, במלאת 12 שנים לנפלו. ינואר 2017.
עודד,
12 שנים עברו ולמרות שכל כך הרבה השתנה, מרגיש כאילו כלום לא השתנה. אצלנו יש המון חדש ואילו אתה נשארת אותו גבר צעיר בתחילת הדרך, מלא תשוקת חיים ושמחה.
התלבטתי אם לדבר היום. מה שוב לומר? הכאב אותו כאב והגעגוע אותו געגוע, והם נמצאים איתנו כבר 12 שנה.
לפני שבוע וחצי, טלטל אותי במיוחד הפיגוע שבו נרצחו הצוערים מבה"ד 1. משערת שבעיקר כי ענת נמצאת שם עכשיו. המחשבה על עוד ארבע משפחות שצריכות להתמודד עם החסר, עם הכאב הרב, עם הגעגוע שלא עוזב. ארבע משפחות שצריכות לאסוף את עצמן, לשקם. משפחות שיתאוששו בסופו של דבר, כל אחת בקצב שלה, אבל כלום כבר לא יהיה אותו דבר בשבילן ושמבינות היום, עד כמה החיים שבריריים.
הייתי רוצה לספר להן, שגם אחרי כל כך הרבה זמן, הכאב בחסרונך כל יום דוקר, והגעגוע לעיתים חונק והחור שבלב – ישאר שם לעד, אבל הזמן גם מלמד אותנו להמשיך לחיות, להנות, להרגיש ולהתרגש לצד הרגעים הקשים והזיכרונות.
ואפרופו זכרונות, אנחנו לא מפסיקים להזכיר ולהזכר בך, מה אמרת, איפה היינו, מה היית חושב ולרוב זה בחיוך עצוב... רק בשבוע שעבר, בארוחת יום הולדת מאוחרת קצת לאבא, לא הפסקנו לדבר עליך, עד שאייל שאל: אתם שמים לב מה קורה פה?
גם החברים שלך בשירות, עושים הכל כדי לזכור ולהזכיר, כמו בכל שנה, הם נפגשים איתנו לפני האזכרה. השנה הם יצאו מגידרם, כל כך ריגשו אותנו בהשקעה שלהם, בתשומת הלב וברצון העז לתת לנו תחושה שאנחנו חלק. זה לא ברור מאליו שאחרי 12 שנים עדיין יעשו כל כך הרבה. שמחה שהיית חלק מהמשפחה הנפלאה הזו ושאלה החברים שבילית איתם בעבודה היום יומית. כשחזרנו מהמפגש הזה אמרתי לנעם, "איך עודד היה נהנה היום, נכון" ונעם ענה "ברור, הוא הראשון שהיה רץ קדימה"
ובאמת, כל חבל שאתה לא פה!
מתגעגעת ואוהבת המון.
