דברים שכתב צחי, חבר של עודד לשירות, לקראת יום הזיכרון 2017.
ישבנו בחדר, כ 30 אנשי שב"כ בדיון מחלקתי שנתי כאשר הוכנס הפתק הוורוד פנימה, פתק שולחני קטן שהכתוב בתוכו קיפל חיים שלמים. אז, לא ידענו. אט אט התפזרנו כל אחד לחדרו להתחבר למחשב ולמידע שהחל לזרום ליומן המבצע ולדיווחים שהועברו לאחור, חרדים למתרחש ומתפללים שהאירוע בצומת האורחאן, יסתיים ללא נפגעים, אבל כעבור כמחצית השעה נתקבלה הבשורה המרה. עודד נהרג.
עודד שרון נולד בראשון לציון ביום י"ג אב תשכ"ח, 7 אוגוסט 1968 , מלח הארץ היה, שמסלול חייו כולו היה שזור בתרומה לחברה ולמדינה: חניך ומדריך בתנועת הצופים, שרות בהנדסה קרבית, לוחם וקצין צה"ל, קצין בדרגת מפקח במשטרת ישראל בתפקיד קצין חקירות נוער והחל מ 2002 איש שטח בשרות הביטחון הכללי.
את עודד זכיתי להכיר היטב רק בשלהי שנת 2004 , רצה הגורל ודרכנו הצטלבו ובילינו יחד מס' חודשים בחפיפה לתפקידים שונים. חייכן גדול היה עודד מאלו שהחיוך לא מש מפניהם, חוש הומור עד אין קץ, אוהד שרוף של הפועל ת"א, מבריק וחד מחשבה, איש רעים להתרועע, אבל יותר מכל בלט עודד באהבתו לחיים ולמשפחתו. עודד היה מאלו שהיה ניתן לומר כי החיים קטנים עליהם , נשמה של ילד וראש של מבוגר נאמר עליו בדיוק רב. מתבונן מהצד ונפעם כל פעם מחדש, מהיכולת שהייתה לעודד להעריך כמעט כל דבר ולו הקטן ביותר אפילו את העובדה שהתקשרו אליו, כפי שסיפר לי בגאווה באחת מנסיעותינו המשותפות, מענף משאבי אנוש באגף, על מנת לעדכנו שהגיעו הכרטיסים למופעי חנוכה ושיבוא לקחתם. כזה היה עודד וכשסיפר בלהט ובשבח המתקשרים, העלה הדבר חיוך על פני.
את ימי העבודה המשותפים בילינו בנסיעות בין המשרדים שלנו, למעבר ארז הישן ולמקומות כאלה ואחרים ברחבי הארץ לפגישות עם סוכנים, סיורים בתוך רצועת עזה, מבצעי סיכול טרור ועוד. כולנו אז במחלקה ובאגף הרגשנו גאווה גדולה על הצלחות שנחלנו בסיכול הטרור והצלת חיים , היו אלו שנות האינתיפאדה השנייה ואירוע רדף אירוע ואנו החברים לשרות היינו שם.
ב 18 ינואר 2005 יצא עודד למשימה מבצעית יחד עם כוח שב"כ וצה"ל, שעיקרה מעצר מחבל אשר עשה דרכו מעזה העיר, לעבר דרום רצועת עזה בואך יישובי גוש קטיף, ושמטרתו אחת הייתה היא להרוג יהודים. מבצע שעשרות כאלו נעשו לפני כן ובהצלחה רבה, מבצעים שהפכו לשגרת יומנו. במקצועיות רבה ובעבודת מודיעין מעולה הצליח עודד לבודד את המחבל לקראת המעצר, אך הסיום היה מר.
חלפו 12 שנים, אנחנו חבריו לעבודה ולשליחות בשב"כ שהיינו עם עודד ועל ידו, התבגרנו, שערנו האפיר, חלקנו פרש מאז, חלקנו המשיך בשרות, בנינו ובנותינו התגייסו וחלקם השתחררו זה מכבר, לחלקנו אף נולדו נכדים, המשכנו אנו ומשפחותינו במסלול חיינו אבל עודד, עודד נותר שם, בצומת האורחאן במרכז רצועת עזה, בן 36.
עודד, בגופו מנע פיגוע, זו אינה קלישאה, החבים לו את חייהם אינם יודעים ואינם ידועים, הם היו גברים, נשים, זקנים וטף. גם הם כמונו התבגרו, חלקם התגייסו, השתחררו, רכשו השכלה, התחתנו, ילדו ילדים שמחו בנכדים וחיים חיים שלמים ומלאים וכל זאת בזכות עודד ופעילותו אשר הייתה עלומה ובה מצא את מותו ובמותו ציווה חיים.
עודד היה גיבור אמתי בנפילתו, אבל לא פחות מכך היה עודד גיבור בחייו. אותו ואת גבורת חייו אני זוכר.
