top of page

עודד השתייך לקבוצת הבחורים הנושאים על כתפיה את שערי עזה הכבדים

יובל

הספד שנשא יובל, חבר של עודד, במלאת 5 שנים לנפלו. ינואר 2010.

עודד, בכל מקום שאנחנו, אתה איתנו.

מס' מחשבות בשולי הדרך בה נפל חבר וקצין שב"כ שנפל בחלקי להיות חברו.

אני מאמין שהחיים בעיקרם אינם אוסף השעות והימים בין לידתו של אדם למותו, אלא התוכן שאנו יוצקים לתוכו.

הביטוי היותר חזק של הקיום איננו זרימת הזמן לאורך חייו של אדם, אלא אוסף החותמות שהוא מטביע על הסובבים אותו מכוח האישיות שלו ומכוח מעשיו, ומצד שני אוסף החותמות שהעולם מטביע בו, דרך רגישותו ופתיחותו לגוונים היותר דקים של גילוי החיים.

יש מי שניתנו לו חיים ארוכים ובמובן המסויים הזה כמעט ולא חי.

ויש מי שחי חיים קצרים ומלאים, למד ואהב ולחם והתלבט בבעיות היותר עמוקות בחיינו ונשאר עם זאת רגיש ופתוח לחיוך, לטיול, לפרח...

אם יש בכלל נחמה לחיים שנגדעו באמצע שנות ה-30 – זו הנחמה.

ראיתי את עודד ברגעי שיא של סיפוק והישג, וראיתי אותו עומד לבדו לא פעם בכאב לב ובחירוק שן את משא הבדידות הכבד של עול התפקיד.

עודד השתייך לקבוצת הבחורים הנושאים על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו, לתבוסתנו, חלקם גם למותנו.

עודד ידע שעל מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות בוקר וערב ערוכים ומוכנים.

אך עודד, האור שבליבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. האמונה בכבוד האדם החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרמח האורב. כבדו שערי עזה על כתפיו ויכלו לו...

את עודד לא נוכל להחזיר לחיים, אך את עודד הסמל, את הלב החם וצמא הדעת, את האמונה בצדקת הדרך, את האהבה הגדולה להוריו – יענק'לה ויונה, לאחיו נעם, דפנה ואייל, לאשתו רנית, לילדיו יובל, ירדן ודניאל, את כל אלה נוכל, אם נרצה, לאמץ ולנצור לעצמנו ולהנחיל ולהוריש לבאים אחרינו.

אם באלה לא נעמוד אנו חוטאים להתחייבויות הנגזרות עלינו ממותו.

ואם בכל אלה נדע לעמוד, אנו מקיימים לעודד מצבה, שחשובה ממנה ואולי אף יפה ממנה לא נוכל להקים.




bottom of page