דברים שכתב יובל, חבר של עודד לשירות, במלאת 18 שנים לנפלו, ינואר 2023
את עודד פגשתי לראשונה בשלב מתקדם של המבחנים לתפקיד שטח רגיש בשירות. לא החלפנו מילה מעבר לשלום בסיסי. חששנו שמאזינים לנו וכל חיבור הוא למעשה מבחן. לאחר ששנינו התקבלנו, התחברנו חיש מהר להכשרה הראשונה והמפרכת ללימוד השפה הערבית. אספתי ברכבי את עודד בכל תחילת שבוע וכמובן בסיום. הדרך היפה היתה הזדמנות נהדרת להכיר לעומק אחד את השני.
עודד לפני שהיה שוטר ואיש שירות, עסק במכירות והרגיש שאת כישוריו כאיש מכירות, עדיף להשקיע בלמכור סחורה ששווה יותר.
אל הילדים התוודעתי אט אט. בתחילה, רק את יובל וירדן ולאחר מכן את דניאל. על בנותיו נהג עורר לומר שהן אהבת חייו - אנו הגברים ההורים לבנות, נוהגים לומר שאנחנו חברים גאים במועדון הנקרא: "הגבר, שהילדה הקטנה שלו מסובבת אותו על האצבע הקטנה והוא גאה בכך"! על יובל, נהג עודד לומר שהיא פיקחית ואמיצה באופן שמעורר בו השראה. לא הבין איך ילדה קטנה מדברת איתך ברמה כה גבוהה ובעיקר נוהגת באומץ. על ירדן נהג לומר שהיא בעלת סקרנות תמימה, דרכה לומדת להכיר את העולם. בכל טיול שעשתה המשפחה והיו רבים כאלה, היתה שואלת ירדן על הצמחים והפרחים. דניאל טרם נולד כשהכרנו, אולם במהלך ההכשרה הפציע לעולם כמו כדור מתגלגל של אנרגיה. של חיוך בלתי נגמר.
חלפו להן כמעט שנתיים של הכשרה מפרכת לשפה ולמקצוע אותה צלח עודד היטב. היה ברור לכולם שלעודד יש כישרון מיוחד בגישתו לאנשים.
מרגע שהחל לעבוד כאיש שטח עשה זאת באופן המשמעותי, היסודי והעמוק ביותר שניתן. עודד לא רצה או בחר להיות גיבור. אבל הוא כזה. כנראה שמי שבוחר בדרך חיים כזו, שנדרש לעבור אינספור מבחנים והערכות חודרניות, לצאת כל בוקר לעבודה בידיעה שיתכן ולא יחזור, הוא גיבור!
לעודד היו חלומות רבים שלא זכה להגשים, אך פעם שאלתי אותו על החלומות שיש לו עבור ילדיו.
לעודד היתה תשובה יפה בעיניי. הוא רצה שיהיו מאושרים, שילכו בעקבות החלומות שלהם ולא שלו. שאפילו לא יהיו דומים לו. רק שיגשימו את עצמם ויעשו זאת עם תשוקה לכל דבר. כי במקום שאין
תשוקה אין אושר וקשה להתמודד עם הקשיים הצפויים של החיים.
היום בו מת עודד היה יום מיוחד. סיכמנו במסגרת המחלקה את השנה הקודמת. עודד היה חתום על חלק מאותם הישגים. אך עודד התבקש להגיע בשעות הבוקר המאוחרות למעבר האורחאן בתוך רצועת עזה, מחוץ לחאן יונס, על מנת לזהות מחבל לא מוכר מתוך מאות אנשים. הוא עשה זאת. התקשרתי לעודד מספר דקות לפני שהחל הדיון ועידכנתי אותו ששמרתי לו מקום לידי. עודד השיב שכבר לא מאמין שיגיע כי עדיין לא זיהה את המחבל הנתעב. בהפסקה הראשונה שהיתה בדיון הארוך התקשרתי אליו שוב. עודד עידכן אותי בהתקדמות באיתור המחבל, אך הבהיר שכבר לא יחזור לדיון שלנו. נפרדתי ממנו לשלום כשאני מחזק את ידיו כמי שנמצא בחוץ בקור של חודש ינואר ועושה בצינעה את העבודה החשובה שאף אחד מחוץ לשירות ולצה"ל אינו מודע לה.
זמן קצר לאחר אותה שיחה, במהלך הדיון, ניתן היה להבין שמשהו חריג מתרחש. הוציאו אותנו להפסקה וכעבור זמן קצר התברר גודל האסון. עודד זיהה את המחבל, אך זה הפעיל את מטען הנפץ שעל גופו ופגע אנושות בעודד. לא רק בו.
היגון והצער הלמו בי. לא יכולתי לעכל את העובדה שדקות ספורות לפני מותו דיברנו והנה כעת, הוא איננו.
התנדבתי לשמש כמלאך המוות המבשר לרנית את הבשורה. רציתי שהיא תראה פרצוף מוכר בין המבשרים.
את הלילה הזה לא אשכח. הגענו לבית ורנית איננה. אסיפת הורים בבית הספר בו לימדה. ודווקא הבייבי-סיטר שנשואה לשוטר, אותה פגשנו בביתו, כבר הספיקה לשמוע על הפיצוץ שהתרחש בעזה.
המתנו בחוץ עד לשובה של רנית וכאשר נכנסה פנימה לביתה, נכנסנו אחריה. רנית הבינה מיד.
רנית סימנה לי באצבע על פיה, שלא אומר דבר ואעזור לה להרים את הבנות שישנו בסלון למיטתן. כל אחד מאיתנו הרים ילדה, טיפס בשקט מקפיא במעלה המדרגות והניח כל ילדה במיטתה. כשיקומו ויתעוררו הבנות, חייהן ישתנו לעד.
ירדנו אני ורנית חזרה לסלון בו המתינו שאר המבשרים ורק אחרי שהתיישבנו סיפרתי לרנית על מותו של עודד. רציתי לפרט ולהסביר אך כשלתי בלשוני. ההתרגשות והצער הכריעו אותי.
במוות של עודד, מת גם משהו ממני והלך איתו.
כעבור כמה שבועות החזרתי לרנית את הפלאפון של עודד אותו נשא באותו יום ארור. ניסינו להדליקו וזה הפתיע ונדלק. ראינו יחדיו את כמות הטלפונים וההודעות ששלחה רנית מתוך דאגה בלתי נגמרת. לא יכולנו לעצור את הדמעות.
הפתאומיות של מותו של עודד קשה. לא הספקנו לומר הכל, להיפרד כמו שצריך.
