top of page

עודד! אתה אליל הנוער שלנו

אלון

דברים שכתב אלון, לקראת יום הזיכרון 2020


ב 1976 אבא הסתלק מן העולם. הייתי בן 6. קצת אחרי גיל 7 הגיע עודד לביתנו. עודד היה גדול ממני בשנתיים ויומיים. אז עוד לא ידעתי שאנחנו בני אותו המזל.... הוא הגיע עם יענקלה בן זוגה החדש של אימא.. עיניים בורקות המחייכות בשובבות אשר יודעות גם להישיר מבט. שיער מלא בסגנון תספורת ה "בוב" המסמלת רצון אמיתי להיות חופשי ומאושר עם גוונים אדומים. אשר נראים בשמש.. .....וחיוך. חיוך של מלאך סולח ומעורר סליחה בצופה בו. התאהבנו בו !

אחותי הגדולה שרון ואני הפכנו אותו לאליל שלנו.. או כפי ששרון הייתה אומרת הרבה פעמים עליו ״אליל הנוער״ ואליו - "עודד ! אתה אליל הנוער שלנו". ואז היה נדלק וזורח ומפרה את כולנו בהווייתו. וכשפוגשים אליל שכזה.. ייסדנו את מועדון מעריציו שמנה שני ילדים.. אשר רבים על תשומת ליבו. והוא אהב את זה. ואנחנו אהבנו אותו ואת היכולת לתת לו את התחושה הזאת.. והוא אותנו... אפילו שלא אמר... עיניו הבורקות אמרו.

הייתה סוג של הסכמה שקטה ביני לבין שרון שיצרה סולידריות. המשולש שלנו! השכינה שלום בין שני אחים שבימים רגילים.. לעתים רבים. ונוכחותו של האורח הפנתה הצידה את המחשבה על אבא שהלך.

עודד המשיך לבוא לבקר בביתנו. וכשבא... לא רצינו שילך... כי היום היה מתארך כשהוא נכח.. הוא היה דבק מאחד, המפיץ אהבה מדבקת סובביה. שובב עם לב זהב כמילות השיר.. שאי אפשר לכעוס עליו. אף פעם. אף פעם לא כעסתי עליו.

לאמא היה בעל ולנו אבא חורג ומתוקף כך.. אח חדש שאוהב אותנו.. גם אם לא אמר...

כי עיניו דיברו. עיניו הבורקות. הפכנו למשפחה חדשה המטיילת בארץ ובעולם.. היינו מתגלגלים בצחוק ושטות, עודד היה ממציא שירים וחיקויים. דמיונו העשיר פולט מפיו אמירות שנונות... במושב האחורי של ה VOLVO סטיישן 145 הלבנה עם 7 מקומות ישיבה הנוסעת בכבישי הארץ לפיקניקים וטיולי טבע... שלושה ילדים ששערות ראשם היו נוגעות אחת בשנייה. בלי דאגות ובלי עצבות. קרובים כל כך. ילדים המתקנים את עולמם. באהבה. "כמה טוב שאתה כאן" היו מחשבותיי בכל פעם .

ב18.1.2005 בשעות הערב.. אמונה אישתי ואני ישבנו מול הטלוויזיה. מיכאלה בת 8 חודשים - הבכורה המדהימה שלנו ישנה בחדרה במיטתה אחרי הנקה טובה .

חזרתי ממדידות לבוש לקראת יום צילום שהיה אמור להתקיים למחרת מוקדם בבוקר לפרסומת של אבקת מרק לערוץ הרוסי. על הדרך עברתי בבלוק באסטר. "ירח דבש מכושף" בכיכובו של אדי מרפי. רציתי לצחוק.. לאחר כחצי שעה של צפייה בסרט... לא מצאתי את עצמי צוחק.. "מוזר" אמרתי לאמונה "אני כל כך אוהב את אדי מרפי.. אבל הוא לא מצחיק אותי בסרט הזה." ..המשכנו לצפות. הטלפון מגיסי קטע את הענישה ובפיו הבשורה המרה הגיע. סגרתי את הטלפון וישבנו על הספה האדומה..... המוות לוקח פעם שנייה את אשר אוהב. עודד איננו. עודד הסתלק. ישבנו בספה... ובטלוויזיה עודד שרון, איש שב"כ בן 36, נהרג בפיגוע ההתאבדות בצומת גוש-קטיף. ישבנו בספה. ישבנו.

ניגשתי לחדרה של מיכאלה שישנה. מביט בה מעל מיטת הלול שלה.. איזה שקט וערגה על הפנים שלה.. ישנה.. כל כך קטנה.. לוחש בשקט בשקט מעליה "את לא יודעת כלום".

בבוקר במונית בדרך ללוקיישן התחילו סמסים וטלפונים.. אני מסנן אותם. מנסה לשמור, להזיז הצידה מחשבות ורגשות שעיני לא יהיו אדומות.. שהנהג לא ירגיש, שארגיע עצמי כי עוד מעט אני צריך להצטלם.. ”זו פרסומת אלון! מושקעים שם מאות אלפי שקלים.. תרגע.. תנשום" אני אומר לעצמי בשקט, שהנהג לא ישמע.. כמו מנטרה. כמו שינון של טקסט ואז או אז המשפט הבנאלי עולה במחשבתי.. מעצבן, מעורר כעס בגופי.. מקבל משמעות ותוקף ”ההצגה חייבת להמשך״. הגענו. אני יוצא מהמונית.

המפיקה פוגשת אותי בכניסה. "בוקר טוב אלון!"

מפיקים בתעשייה שאני עובד בה הם האלוהים (סליחה לכל מי שנפגע מהתיאור הזה). דואגים לכל מה שאמור להראות ולהיות על הסט, בוראי העולם הניבט מהמסך אלינו. המציאות שבה הכול יכול לקרות. ככה זה פרסומות. תצטלם ביום והתמונה תשקף לילה. ירד גשם ויצולם קיץ. ב 2005 אתה יכול לצלם 2004 ולהפך. ואני אוהב מדע בדיוני, ואני זקוק לאחד כזה כרגע. הם עושים זאת כמובן עם הרבה כסף ושאר אנשי צוות. סוג של מציאות ללא זמן.

"מה שלומך?.. אתה רוצה לאכול ארוחת בוקר? כי אנחנו צריכים שתכנס לאיפור ולמלבישה". אומרת ומחייכת אליי. בחורה צעירה. טובה. אני מביט בה נושם ו במחשבתי

״שתזיזי את שמש והשמיים ואת הזמן אחורה, בבקשה. אבל... שאדע!"

בניתוק מוחלט עניתי:

"אחי נהרג הלילה.. חלק מהמשפחה בחו"ל ואנחנו עוד לא יודעים מה קורה... אני רק מבקש שתסיימו עם כל הצילומים שלי קודם עד כמה שאפשר כדי שאוכל ללכת".

לפתע כל האלוהים הזה מולי התערער הרי לא היה באמת אחד כזה באותו הרגע. ובאותו ניתוק אמרה "בטח! ...בטח" ושתקה. ולאחר כמה שניות של שקט... נגעה לי בכתף ומיד הלכה לקיים.

הלכתי להתאפר, התלבשתי ספורט אלגנטי ואכלתי מרק.

ואני מתגעגע.



bottom of page