top of page

חברים כותבים

שבעה מכתבים מרגשים שכתבו עידית, אלוןדפנה, צחי, יובל, דלית ואלי.

 

הספד זה הושאר על מצבתו של עודד, במלאת חודש לנפלו. פברואר 2005.

אלוהים שבשמים,

תמיד אמרו שאתה לוקח את הטובים ביותר

אבל הפעם התעלית על עצמך.

אספת מאישנו אדם-מלאך, אוהב בריות, טוב לב

שאת מיטב שנותיו הקדיש למען בטחון ישראל.

 

עודד –

קשה להאמין שנפרדת מאיתנו.

חודש שכולנו מנסים לארגן את המחשבות,

ולעכל את גודל הבשורה המרה.

הרגשתי צורך להיפרד ממך,

ולשתף את מכריך בהכרותינו.

 

היתה לי הזכות לחלוק עמך את ספסל הלימודים האקדמאים

והיה לי הכבוד להיות פקודה שלך במשטרת ראשל"צ.

השנים התגלגלו והפכנו לשכנים.

לא אשכח לעולם את בוקר יום שבת לפני כ-13 שנה בו הופעת בביתנו ב – 8.00 בבוקר, כשגור כלבים בידך ושאלת אותי אם אני רוצה אותו.

לא אשכח לעולם איך דאגת בבוקר יום שישי אחד לאסוף 5 גורי חתלתולים שננטשו ע"י אימם, ונראה היה לך שהם קרובים מידי לכביש.

לא אשכח את החיוך והאמפתיה שהפגנת לילדי בכל פעם

שנפגשת איתם- שאלת לשלומם עם מבט של התעניינות כנה בעיניך.

פניך המחייכות שמשרות רוגע ושלווה לא ישכחו מאיש מאיתנו.

אנו מודים לך על הזכרון הזה שהותרת לנו.

דע לך כי יקירך נמצאים חבוקים בזרועות תומכות של חברים ומשפחה

ומי יתן ולא ידעו עוד צער שכזה לעולם.

                                                            עידית

 

 

 

Anchor 5

דברים שכתב אלון, לקראת יום הזיכרון 2020.

 

ב 1976 אבא הסתלק מן העולם. הייתי בן 6. קצת אחרי גיל 7 הגיע עודד לביתנו. עודד היה גדול ממני בשנתיים ויומיים. אז עוד לא ידעתי שאנחנו בני אותו המזל.... הוא הגיע עם יענקלה בן זוגה החדש של אימא.. עיניים בורקות המחייכות בשובבות אשר יודעות גם להישיר מבט. שיער מלא בסגנון תספורת ה "בוב" המסמלת רצון אמיתי להיות חופשי ומאושר עם גוונים אדומים. אשר נראים בשמש.. .....וחיוך. חיוך של מלאך סולח ומעורר סליחה בצופה בו. התאהבנו בו !

אחותי הגדולה שרון ואני הפכנו אותו לאליל שלנו.. או כפי ששרון הייתה אומרת הרבה פעמים עליו ״אליל הנוער״ ואליו - "עודד ! אתה אליל הנוער שלנו". ואז היה נדלק וזורח ומפרה את כולנו בהווייתו. וכשפוגשים אליל שכזה.. ייסדנו את מועדון מעריציו שמנה שני ילדים.. אשר רבים על תשומת ליבו. והוא אהב את זה. ואנחנו אהבנו אותו ואת היכולת לתת לו את התחושה הזאת.. והוא אותנו... אפילו שלא אמר... עיניו הבורקות אמרו.

הייתה סוג של הסכמה שקטה ביני לבין שרון שיצרה סולידריות. המשולש שלנו! השכינה שלום בין שני אחים שבימים רגילים.. לעתים רבים. ונוכחותו של האורח הפנתה הצידה את המחשבה על אבא שהלך.

 

עודד המשיך לבוא לבקר בביתנו. וכשבא... לא רצינו שילך... כי היום היה מתארך כשהוא נכח.. הוא היה דבק מאחד, המפיץ אהבה מדבקת סובביה. שובב עם לב זהב כמילות השיר.. שאי אפשר לכעוס עליו. אף פעם. אף פעם לא כעסתי עליו.

 

לאמא היה בעל ולנו אבא חורג ומתוקף כך.. אח חדש שאוהב אותנו.. גם אם לא אמר...

כי עיניו דיברו. עיניו הבורקות. הפכנו למשפחה חדשה המטיילת בארץ ובעולם.. היינו מתגלגלים בצחוק ושטות, עודד היה ממציא שירים וחיקויים. דמיונו העשיר פולט מפיו אמירות שנונות... במושב האחורי של ה VOLVO סטיישן 145 הלבנה עם 7 מקומות ישיבה הנוסעת בכבישי הארץ לפיקניקים וטיולי טבע... שלושה ילדים ששערות ראשם היו נוגעות אחת בשנייה. בלי דאגות ובלי עצבות. קרובים כל כך. ילדים המתקנים את עולמם. באהבה. "כמה טוב שאתה כאן" היו מחשבותיי בכל פעם .

 

ב18.1.2005 בשעות הערב.. אמונה אישתי ואני ישבנו מול הטלוויזיה. מיכאלה בת 8 חודשים - הבכורה המדהימה שלנו ישנה בחדרה במיטתה אחרי הנקה טובה .

חזרתי ממדידות לבוש לקראת יום צילום שהיה אמור להתקיים למחרת מוקדם בבוקר לפרסומת של אבקת מרק לערוץ הרוסי. על הדרך עברתי בבלוק באסטר. "ירח דבש מכושף" בכיכובו של אדי מרפי. רציתי לצחוק.. לאחר כחצי שעה של צפייה בסרט... לא מצאתי את עצמי צוחק.. "מוזר" אמרתי לאמונה "אני כל כך אוהב את אדי מרפי.. אבל הוא לא מצחיק אותי בסרט הזה." ..המשכנו לצפות. הטלפון מגיסי קטע את הענישה ובפיו הבשורה המרה הגיע. סגרתי את הטלפון וישבנו על הספה האדומה..... המוות לוקח פעם שנייה את אשר אוהב. עודד איננו. עודד הסתלק. ישבנו בספה... ובטלוויזיה עודד שרון, איש שב"כ בן 36, נהרג בפיגוע ההתאבדות בצומת גוש-קטיף. ישבנו בספה. ישבנו.

 

ניגשתי לחדרה של מיכאלה שישנה. מביט בה מעל מיטת הלול שלה.. איזה שקט וערגה על הפנים שלה.. ישנה.. כל כך קטנה.. לוחש בשקט בשקט מעליה "את לא יודעת כלום".

 

בבוקר במונית בדרך ללוקיישן התחילו סמסים וטלפונים.. אני מסנן אותם. מנסה לשמור, להזיז הצידה מחשבות ורגשות שעיני לא יהיו אדומות.. שהנהג לא ירגיש, שארגיע עצמי כי עוד מעט אני צריך להצטלם.. ”זו פרסומת אלון! מושקעים שם מאות אלפי שקלים.. תרגע.. תנשום" אני אומר לעצמי בשקט, שהנהג לא ישמע.. כמו מנטרה. כמו שינון של טקסט ואז או אז המשפט הבנאלי עולה במחשבתי.. מעצבן, מעורר כעס בגופי.. מקבל משמעות ותוקף ”ההצגה חייבת להמשך״. הגענו. אני יוצא מהמונית.

 

המפיקה פוגשת אותי בכניסה. "בוקר טוב אלון!"

מפיקים בתעשייה שאני עובד בה הם האלוהים (סליחה לכל מי שנפגע מהתיאור הזה). דואגים לכל מה שאמור להראות ולהיות על הסט, בוראי העולם הניבט מהמסך אלינו. המציאות שבה הכול יכול לקרות. ככה זה פרסומות. תצטלם ביום והתמונה תשקף לילה. ירד גשם ויצולם קיץ. ב 2005 אתה יכול לצלם 2004 ולהפך. ואני אוהב מדע בדיוני, ואני זקוק לאחד כזה כרגע. הם עושים זאת כמובן עם הרבה כסף ושאר אנשי צוות. סוג של מציאות ללא זמן.

 

"מה שלומך?.. אתה רוצה לאכול ארוחת בוקר? כי אנחנו צריכים שתכנס לאיפור ולמלבישה". אומרת ומחייכת אליי. בחורה צעירה. טובה. אני מביט בה נושם ו במחשבתי

 

״שתזיזי את שמש והשמיים ואת הזמן אחורה, בבקשה. אבל... שאדע!"

בניתוק מוחלט עניתי:

"אחי נהרג הלילה.. חלק מהמשפחה בחו"ל ואנחנו עוד לא יודעים מה קורה... אני רק מבקש שתסיימו עם כל הצילומים שלי קודם עד כמה שאפשר כדי שאוכל ללכת".

לפתע כל האלוהים הזה מולי התערער הרי לא היה באמת אחד כזה באותו הרגע. ובאותו ניתוק אמרה "בטח! ...בטח" ושתקה. ולאחר כמה שניות של שקט... נגעה לי בכתף ומיד הלכה לקיים.

 

הלכתי להתאפר, התלבשתי ספורט אלגנטי ואכלתי מרק.

ואני מתגעגע.

Anchor 7
oded-and-alon.jpg

דברים שכתבה דפנה, אחותו של עודד, במלאת 12 שנים לנפלו. ינואר 2017.

 

עודד,

12 שנים עברו ולמרות שכל כך הרבה השתנה, מרגיש כאילו כלום לא השתנה. אצלנו יש המון חדש ואילו אתה נשארת אותו גבר צעיר בתחילת הדרך, מלא תשוקת חיים ושמחה.

התלבטתי אם לדבר היום. מה שוב לומר? הכאב אותו כאב והגעגוע אותו געגוע, והם נמצאים איתנו כבר 12 שנה.

לפני שבוע וחצי, טלטל אותי במיוחד הפיגוע שבו נרצחו הצוערים מבה"ד 1. משערת שבעיקר כי ענת נמצאת שם עכשיו.  המחשבה על עוד ארבע משפחות שצריכות להתמודד עם החסר, עם הכאב הרב, עם הגעגוע שלא עוזב. ארבע משפחות שצריכות לאסוף את עצמן, לשקם. משפחות שיתאוששו בסופו של דבר, כל אחת בקצב שלה,  אבל כלום כבר לא יהיה אותו דבר בשבילן ושמבינות היום, עד כמה החיים שבריריים.

הייתי רוצה לספר להן, שגם אחרי כל כך הרבה זמן, הכאב בחסרונך כל יום דוקר, והגעגוע לעיתים חונק והחור שבלב – ישאר שם לעד, אבל הזמן גם מלמד אותנו להמשיך לחיות, להנות, להרגיש ולהתרגש לצד הרגעים הקשים והזיכרונות.

ואפרופו זכרונות, אנחנו לא מפסיקים להזכיר ולהזכר בך, מה אמרת, איפה היינו, מה היית חושב ולרוב זה בחיוך עצוב... רק בשבוע שעבר, בארוחת יום הולדת מאוחרת קצת לאבא, לא הפסקנו לדבר עליך, עד שאייל שאל: אתם שמים לב מה קורה פה?

גם החברים שלך בשירות, עושים הכל כדי לזכור ולהזכיר, כמו בכל שנה, הם נפגשים איתנו לפני האזכרה. השנה הם יצאו מגידרם, כל כך ריגשו אותנו בהשקעה שלהם, בתשומת הלב וברצון העז לתת לנו תחושה שאנחנו חלק. זה לא ברור מאליו שאחרי 12 שנים עדיין יעשו כל כך הרבה. שמחה שהיית חלק מהמשפחה הנפלאה הזו ושאלה החברים שבילית איתם בעבודה היום יומית. כשחזרנו מהמפגש הזה אמרתי לנעם, "איך עודד היה נהנה היום, נכון" ונעם ענה "ברור, הוא הראשון שהיה רץ קדימה"  

ובאמת, כל חבל שאתה לא פה!

מתגעגעת ואוהבת המון.

Anchor 1
Anchor 2

דברים שכתב צחי, חבר של עודד לשירות, לקראת יום הזיכרון 2017.

 

ישבנו בחדר, כ 30 אנשי שב"כ בדיון מחלקתי שנתי כאשר הוכנס הפתק הוורוד פנימה, פתק שולחני קטן שהכתוב בתוכו קיפל חיים שלמים. אז, לא ידענו. אט אט התפזרנו כל אחד לחדרו להתחבר למחשב ולמידע שהחל לזרום ליומן המבצע ולדיווחים שהועברו לאחור, חרדים למתרחש ומתפללים שהאירוע בצומת האורחאן, יסתיים ללא נפגעים, אבל כעבור כמחצית השעה נתקבלה הבשורה המרה. עודד נהרג.

עודד שרון נולד בראשון לציון ביום י"ג אב תשכ"ח, 7 אוגוסט 1968 , מלח הארץ היה, שמסלול חייו כולו היה שזור בתרומה לחברה ולמדינה: חניך ומדריך בתנועת הצופים, שרות בהנדסה קרבית, לוחם וקצין צה"ל, קצין בדרגת מפקח במשטרת ישראל בתפקיד קצין חקירות נוער והחל מ 2002 איש שטח בשרות הביטחון הכללי.

את עודד זכיתי להכיר היטב רק בשלהי שנת 2004 , רצה הגורל ודרכנו הצטלבו ובילינו יחד מס' חודשים בחפיפה לתפקידים שונים. חייכן גדול היה עודד מאלו שהחיוך לא מש מפניהם, חוש הומור עד אין קץ, אוהד שרוף של הפועל ת"א, מבריק וחד מחשבה, איש רעים להתרועע, אבל יותר מכל בלט עודד באהבתו לחיים ולמשפחתו. עודד היה מאלו שהיה ניתן לומר כי החיים קטנים עליהם , נשמה של ילד וראש של מבוגר נאמר עליו בדיוק רב. מתבונן מהצד ונפעם כל פעם מחדש, מהיכולת שהייתה לעודד להעריך כמעט כל דבר ולו הקטן ביותר אפילו את העובדה שהתקשרו אליו, כפי שסיפר לי בגאווה באחת מנסיעותינו המשותפות, מענף משאבי אנוש באגף, על מנת לעדכנו שהגיעו הכרטיסים למופעי חנוכה ושיבוא לקחתם. כזה היה עודד וכשסיפר בלהט ובשבח המתקשרים, העלה הדבר חיוך על פני.

את ימי העבודה המשותפים בילינו בנסיעות בין המשרדים שלנו, למעבר ארז הישן ולמקומות כאלה ואחרים ברחבי הארץ לפגישות עם סוכנים, סיורים בתוך רצועת עזה, מבצעי סיכול טרור ועוד. כולנו אז במחלקה ובאגף הרגשנו גאווה גדולה על הצלחות שנחלנו בסיכול הטרור והצלת חיים , היו אלו שנות האינתיפאדה השנייה ואירוע רדף אירוע ואנו החברים לשרות היינו שם.

ב 18 ינואר 2005 יצא עודד למשימה מבצעית יחד עם כוח שב"כ וצה"ל, שעיקרה מעצר מחבל אשר עשה דרכו מעזה העיר, לעבר דרום רצועת עזה בואך יישובי גוש קטיף, ושמטרתו אחת הייתה היא להרוג יהודים. מבצע שעשרות כאלו נעשו לפני כן ובהצלחה רבה, מבצעים שהפכו לשגרת יומנו. במקצועיות רבה ובעבודת מודיעין מעולה הצליח עודד לבודד את המחבל לקראת המעצר, אך הסיום היה מר.

חלפו 12 שנים, אנחנו חבריו לעבודה ולשליחות בשב"כ שהיינו עם עודד ועל ידו, התבגרנו, שערנו האפיר, חלקנו פרש מאז, חלקנו המשיך בשרות, בנינו ובנותינו התגייסו וחלקם השתחררו זה מכבר, לחלקנו אף נולדו נכדים, המשכנו אנו ומשפחותינו במסלול חיינו אבל עודד, עודד נותר שם, בצומת האורחאן במרכז רצועת עזה, בן 36. 

עודד, בגופו מנע פיגוע, זו אינה קלישאה, החבים לו את חייהם אינם יודעים ואינם ידועים, הם היו גברים, נשים, זקנים וטף. גם הם כמונו התבגרו, חלקם התגייסו, השתחררו, רכשו השכלה, התחתנו, ילדו ילדים שמחו בנכדים וחיים חיים שלמים ומלאים וכל זאת בזכות עודד ופעילותו אשר הייתה עלומה ובה מצא את מותו ובמותו ציווה חיים.

עודד היה גיבור אמתי בנפילתו, אבל לא פחות מכך היה עודד גיבור בחייו. אותו ואת גבורת חייו אני זוכר.

 

 

Anchor 3

הספד שנשא יובל, חבר של עודד, במלאת 5 שנים לנפלו. ינואר 2010.

 

עודד, בכל מקום שאנחנו, אתה איתנו.

מס' מחשבות בשולי הדרך בה נפל חבר וקצין שב"כ שנפל בחלקי להיות חברו.

אני מאמין שהחיים בעיקרם אינם אוסף השעות והימים בין לידתו של אדם למותו, אלא התוכן שאנו יוצקים לתוכו.

הביטוי היותר חזק של הקיום איננו זרימת הזמן לאורך חייו של אדם, אלא אוסף החותמות שהוא מטביע על הסובבים אותו מכוח האישיות שלו ומכוח מעשיו, ומצד שני אוסף החותמות שהעולם מטביע בו, דרך רגישותו ופתיחותו לגוונים היותר דקים של גילוי החיים.

יש מי שניתנו לו חיים ארוכים ובמובן המסויים הזה כמעט ולא חי.

ויש מי שחי חיים קצרים ומלאים, למד ואהב ולחם והתלבט בבעיות היותר עמוקות בחיינו ונשאר עם זאת רגיש ופתוח לחיוך, לטיול, לפרח...

אם יש בכלל נחמה לחיים שנגדעו באמצע שנות ה-30 – זו הנחמה.

ראיתי את עודד ברגעי שיא של סיפוק והישג, וראיתי אותו עומד לבדו לא פעם בכאב לב ובחירוק שן את משא הבדידות הכבד של עול התפקיד.

עודד השתייך לקבוצת הבחורים הנושאים על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו, לתבוסתנו, חלקם גם למותנו.

עודד ידע שעל מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות בוקר וערב ערוכים ומוכנים.

אך עודד, האור שבליבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. האמונה בכבוד האדם החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרמח האורב. כבדו שערי עזה על כתפיו ויכלו לו...

את עודד לא נוכל להחזיר לחיים, אך את עודד הסמל, את הלב החם וצמא הדעת, את האמונה בצדקת הדרך, את האהבה הגדולה להוריו – יענק'לה ויונה, לאחיו נעם, דפנה ואייל, לאשתו רנית, לילדיו יובל, ירדן ודניאל, את כל אלה נוכל, אם נרצה, לאמץ ולנצור לעצמנו ולהנחיל ולהוריש לבאים אחרינו.

אם באלה לא נעמוד אנו חוטאים להתחייבויות הנגזרות עלינו ממותו.

ואם בכל אלה נדע לעמוד, אנו מקיימים לעודד מצבה, שחשובה ממנה ואולי אף יפה ממנה לא נוכל להקים.

 

 

Anchor 4

הספד שנשאה דלית, גיסתו של עודד, במלאת 5 שנים לנפלו. ינואר 2010.

 

עודד היקר...

עברו חמש שנים מאז נלקחת באופן כה פתאומי ואכזרי.

חמש שנים שאתה כל כך חסר. חסרה הקרבה שלך, החיוך הכובש, חוש ההומור הציני שלך ומעל לכל החברות.

כמות האנשים הגדולה שמגיעה לאזכרה, לטיול לזיכרך ולחגיגת יום ההולדת שלך מדי שנה מראה כמה היית אהוב, חשוב וחבר אמיתי.  נגעת בהרבה אנשים.

המוות שלך עודד נגע אצלי בקצוות החשופים והעדינים ביותר של העצבים. התפר הדק בין חיים ומוות וכמה שאנחנו קטנים ונתונים לחסדי הגורל.

המוות שלך שינה אצלי את ההסתכלות על העולם על החיים- כמה צריכים לחיות את הרגע, להות מההווה, אף אחד לא יודע מה מחכה לו מחר...

היית אוהב חיים, ידעת להנות ובשיחות הרבות בנינו שוחחנו על כך מה נעשה כאשר... ופתאום הכל ניגמר. לא הספקת...

לפחות השארת בעולם את שלושת ילדיך הנהדרים.

יובל וירדן שגדלות ומתפתחות והופכות לנערות. כמה היית גאה בהן אם היית יכול לראות (מקווה שאתה רואה מלמעלה) כיצד הן מתמודדות עם הכאב, עם החיים ללא אבא, גדלות והופכות לבוגרות.

השארת בחיים מזכרת (שיבדל לחיים ארוכים) את דניאל שדומה לך כל כך בכל...

רציתי להגיד לך חבר אדם גיס יקר שאתה חסר לי מאוד.

אני חושבת עליך המון, בעיקר על כמה הדברים יכלו להיות אחרת...

 

 

Anchor 6

דברים שכתב אלי, חבר של עודד לשירות, במלאת 13 שנים לנפלו. ינואר 2018.

 

חבר יקר

איך נפער חור שחור?

ב 18 בינואר 2005 נפער חור שחור,

קיבלתי טלפון מחבר ששאל אם שמעתי על האירוע בעזה,

שאלתי על מה מדובר והוא סיפר על רכז שנהרג, והוסיף שמדובר בבן קורס שלי.

שניה של שקט – ואז – השם – עודד שרון.

בשניה שאחרי אני זוכר את הצעקה – צעקה שקטה, שמפלחת את הלב כמו סכין עמוקה שננעצת.

מהדהדת בין האזניים דרך עמוד השדרה ועד לבהונות ברגליים.

נראה היה לי שאני מכיר את הצעקה הזו – שניה נוספת ואני מרגיש –

זו אותה צעקה שצעקה אמי לפני 44 שנים,

אותה צעקה שאז שמעתי בהיותי ברחמה, מהדהדת בי שוב...

 

אוקטובר 2002, אנחנו חולקים שנה וחצי של שותפות באותו הקורס,

שעות של למידה ביחד, שעות לא פורמליות, מהחומר בהם נבנית חברות,

בזמן הזה הכרתי את עודד האמיתי –

ההומור (כן גם השחור) שליווה אותך בכל צעד שעשית,

היכולת להגיד כל מה שאתה חושב לכולם,

החיוך הכובש – שיש רק לאנשים מיוחדים כמוך,

והכי חשוב – היית איש של אנשים –

ככל שחלף הזמן, גם המשפחות התחברו, ועל המרחק בינינו גישרנו בשיחות בוקר בדרך לעבודה...

עד שנעלמת...

 

איך ממלאים חור שחור?

ינואר 2018, אנחנו במפגש מחלקתי לאחר הסיור שעשו ליובל, ירדן ודניאל.

כשהם ישבו שם, חשתי את עצמי במקומם, כן, גם אני הייתי כזה,

סקרנותם לדעת הכל, איך קרה, מה קרה, ובעיקר צמאים לשמוע כמה שיותר עליך.

הראיתי להם קצת תמונות שצילמתי בימינו באולפן, חתיכים ויפים אבל כבר אז בלי שיער.

שוחחנו קצת על מה הם עושים היום והתמלאתי גאווה,

יובל שסיימה את הצבא כמש"קית ת"ש כבר מתכננת את לימודי הסוציולוגיה,

ירדן משרתת כמ"כית של טירונים,

ודניאל – הוא מתכנן ללמוד במגמה ערבית, שאטר זי אבוו (כמו שאומרים אצלנו).

אין לי ספק, שכך ראוי למלא את החור השחור שהותרת,

המשפחה האדירה שידעה לקום מהשכול, לבנות, להאמין, לרצות ולהוכיח...

אין מילים שיכולות לספק נחמה, והשנים שעוברות לא מקלות על מי שנשאר מאחור,

אבל כמי שהכיר אותך, אני בטוח שאיפה שלא תהיה גם אתה גאה,

וזו ההוכחה הניצחת לכל מי שקם עלינו לכלותינו.

 

שלך בחברות וגעגוע,

אלי

 

 

bottom of page